הכדור הכתום מעל הברוש

הרשימה הזאת נכתבה ביום ראשון (כתוב למטה… ) אחרי שנתבקשתי לדבר על “איך זה להיות אמא לילד בגרעין עתיד” בפני ההורים של הילדים שישתתפו בתכנית המופלאה הזאת בשנה הבאה…
אז פעם, כשהייתי קטנה, אלה שעשו שנת שירות נראו לי נורא גדולים, והשנה, בעוד כמה חודשים הילד שלי יסיים את שנת השירות שלו ויתגייס לצבא, והוא נראה לי נורא קטן, כזה שעוד בא לי לפנק עם סוכריה על מקל, צמר גפן מתוק וקלפים של דג’ימון….

 אני אתחיל דוקא מעצם זה שהילדים שלכם, אלה שהתקבלו לתכנית, יכלו לבחור בסוג אחר של שנת שירות, כזה שמתקבלים אליו ללא מיונים, והם עברו איזושהי מבחנה שבררה אותם, בהתאמה ביכולת שלהם להתחלק על הרבה משימות (מולטי טאסקינג, )וגם להיות מעורבים חברתית, וגם להסתדר אחד עם השני ולהמציא כל הזמן פעילויות מאתגרות….ממקום של ערכים מאוד גבוהים.
הם עושים את זה. הם חונכים בבית ספר, הם מתנדבים במועדוניות, בעל”ם, חלק מהם מדריכים בצופים….ועוד…הם גם יוצאים המון לטיולים, עם השותפים לדירה, וגם הקבוצה כולה.
בעצם יש להם את הקבוצה של הישראלים, ולכל אחד מהם יש קבוצה מתחלפת של חברה מחול, והקשר בין הישראלים הולך ומתהדק במהלך השנה, מקסים לראות את זה…
בכל 3 חודשים הם קולטים 5 חברה, שעזבו את ההורים באמריקה הנוחה ובאו לישראל לשנה- year cource- שלפעמים רואים בעיניים בפעם הראשונה סמרטוט וסקוטש של כלים, והתפקיד שלהם(של ילדיכם), זה לא להיות אבא-אמא, אבל בגדול כן להיות זה שאחראי על הנקיון, על ציוד לדירה.

עד כמה שידוע לי, הם מנקים יחד את הדירה פעם בשבוע…אני לא איזו איסטניסטית ובכל זאת במושגים שלי זה לא…איך אני אגיד את זה…לא משהו…

הבשורה הטובה היא, שהם זקוקים לכם הרבה יותר משאתם חושבים, זה משהו שאנחנו נורא נהנים ממנו בבית, זה בוודאי אישי, אבל, בגלל אופי התכנית, ובגלל התחלופה של הנערים/רות, יש קבוצות שמגיעות מגובשות, יש כאלה שלא….וזה עושה להם הבדל, כי כשהם מגובשים יותר קל לעבוד איתם, יותר קשה להתחבר…יוצא שבמשך תקופה כזאת הוא מגיע לשבתות אחת לחודש עם חברים, אחד, שניים שלושה
(בנוסף יש לו סבא וסבתא בהאון על הכינרת, ועד עתה הוא לקח לשם חברים 3 פעמים)
אני אדגיש ואספר לכם שבנסיעה האחרונה שלנו כמשפחה לקיבוץ הוא לקח את יוני, שהוא בכלל מהסשן הראשון…
ובשבוע שעבר הוא נסע אליו לערד, הוא  נמצא שם עכשיו בחלק אחר של התכנית ואמרי ביקר אותו שם…
(בת חן מקבלת ממני סמסים אחת לשבועיים בממוצע, מתרגשים כאלה על ביקורים של החברה/טיולים שלהם..)
קצת על הביקורים שלהם אצלינו בבית.
אנחנו אוכלים כמעט קבוע עם המשפחה המורחבת, יוצא שהשותפים שלו מכירים את סבא וסבתא, הדודות של אמרי, בני דודים , אחים, למדנו כבר שהם באים מבתים שונים..הרוב מבתים שלא מדברים בהם עברית , או רק אחד מההורים, תום מהסשן הנוכחי הוא בן ליורדים וזה לא קל לשמוע אותו מספר שהוריו מדברים ביניהם עברית, והוא היה נורא רוצה שהם יעשו עליה אבל הוא יודע שזה לא יקרה…
מלבד זאת אני משתדלת להתחשב באוכל, אני לא מגבילה עם כמות של מבקרים מקום להניח את הראש, וגם מזון תמיד נמצא, אבל אם יש מישהו ששומר כשרות אני צריכה לדעת…
השיחות איתם חשובות, זה לא חייב באנגלית , חלק מהם מבינים עברית, וגם רצוי לתרגל איתם את השפה.
גם בשביל הילדים שלכם חשובה מאוד התמיכה באירוחים האלה

דברים שאמרי כתב ב14 בינואר, אחרי שהם חזרו (הקבוצה של הישראלים) מכמה ימי התנדבות בדרום, במועצה האיזורית אשכול

“ביום ראשון (הקודם) ירדנו לדרום. ככה סתם ארזנו דברים, חומרי יצירה, כלי נגינה, מוטיבציה וקצת סקרנות (חלקינו לא נמנענו מלהביא גם כמה חששות) וירדנו להתנדב בחמ”ל של מ.א אשכול. מה זה חמ”ל. חמ”ל זה חדר מלחמה. זה למעשה החדר בו מתנהלת המועצה בשעת חירום. היות ובימים אלה יש מלחמה והמועצה מופגזת על בסיס יומיומי, היה ניתן להגדיר את המצב: מצב חירום.
בהתחלה נחתנו שם ולא הבנו ממש איך הדברים ישתלבו. אבל כמו צופיפניקים טובים, תוך שעות ספורות כבר היינו מתורגלים בכל מה שקשור למקלט הסוער אליו נקלענו. מה לא עשינו שם? אירגנו מצגות לאח”מים, שרים וח”כים, תייקנו דיווחים על נזילות במקלטים ויציאות של פצמ”רים, רשמנו פרוטוקולים של ישיבות מכלולים והדפסנו שלטים והתרעות (”נא לא להשתמש בטלפון ללא אישור של בני”. אך… דוגמא קלאסית).
המגורים בקיבוץ זרקו אותי אחוקרה כמה שנים. הדרכים הצרות והסדוקות, המנורות הכדוריות והפשוטות, הצעירים המשועממים שעושים סתם מדורה באמצע החיים, חדרי האוכל והמקלטים לא הצליחו שלא לדחו ף לתוך הראש שלי את שאר חלקי הפאזל שמרכיבים את התמונה ההזויה הזאת שנקראת “קיבוץ”…
ארוחות השישי ההמוניות, הטלויזיה חינוכית שדלוקה נונ-סטופ בבית הילדים, הטיולים הראנדומליים לכינרת או לפיקוס האגדי.

כל זה היה שרוי בתחושת חוסן אדירה. לא הצלחתי להימנע מתחושת חוסר האיכפתיות כלפי הסכנה בה היינו כולנו שרויים… או שמא אומר… כביכול שרויים.

זהו.. סתם שיתוף. מקווה שנהנתם. מצטער אם לא…
בברכת חזק ואמץ,
אמרי “

נכונה לכם שנה מאלפת, מאתגרת, נכון, זה שלהם, הרבה דברים אתם לא תדעו, חלק מהדברים הם ירצו לספר ובאריכות,ועל חלק לא תדעו לעולם, ככה זה כשילדים יוצאים מהבית..אבל המתנה הענקית שתקבלו  בתמורה ל”שנה מהחיים” שהם יפסידו, - אתם תראו כמה הם דומים לכם, וכמה זה נפלא, ואיך  הרצון שלהם להשפיע ולתרום ייגע גם בכם…

 
התמונה צולמה בהר ארדון, מסלול יפהפה וקצר שנמצא במכתש רמון, בשבת שלפני הטיול, שערכו כל חברי הקומונה הישראלית ישנו אצלינו  בבית אביאל ושיר,
הם נסעו יחד למכתש רמון, פגשו שם את החברים ושבוע אחר כך לקחו לטיול הזה את כל חברי התכנית מחול…

מה ההצדקה לאומנות.
את חייבת.
האם יש מקום לאומנות שאיננה מכסה את עצמה כלכלית.
האם זה נכון לחשוב על הצבעים ולא על האופנה.
על ההמצאה ולא על השיגרה.
על הגחמות הספרותיות שלך כמנוף לשימוש בחומרים זמינים.
יש עכשיו מיתון.
אלוהים, שמישהו יסביר לי פעם אחת מה זה, אני מטפסת על קיר חלק כל כך, ונשארת למטה.

פרמיירה
לפעמים זאת הקרנה כמעט פרטית.
2-4  ילדים שלך, בוררים מלפפונים מתוך סלט צבעוני.
אוכלים בנפרד את האורז מהשניצל.
“את פינקת אותם יותר מדי” אני שומעת קול נסתר, של כל מי שעשה את זה יותר טוב ממני…ועדיין עושה.
היום זאת פרמיירה, המון ילדים, שלי, האחיינים שלי, חברות של הילדה, כולם יושבים מסביב לשולחן, אני סופרת אותם פעם
ועוד פעם, שרק יספיק מה שהכנתי אתמול…
ושיישאר לגדול שחוזר מאוחר יותר.
תאורה.
כוריאוגרפיה.
מוזיקה.
אני במאית של הצגה, מפיקה של פרמיירה. אני הקהל והם השחקנים.
כל השיחה ביניהם היא מחזה של כותב ענק, המצאה אין-סופית של תכנים, תנועות ידיים ואביזרים…
הם מפנים את השולחן, וילדה אחת לוקחת מטאטא ומכבדת את הרצפה.
אני שוטפת כלים והעיניים שלי בחלון…
מקציפה שמנת לבנה מתוקה, ממיסה שוקולד כהה, כל כך יפה הם ביקשו “קינוח” ואת הלא  טובה בהתאמה כזו של צבעים ניגודיים.
“מה את עושה” אני לוחשת לעצמי בתוך הבטן ” את אמורה לכתוב, לעבוד, לייצר , ליצור, להמציא הצדקה לאומנות שלך לUמנות שלך…”

סילביה פלאת’ כתבה ש”מיתה זאת אומנות”, או בתרגום חדש יותר “למות זאת אומנות”
אני אומרת….אני אומרת, שלחיות זאת אומנות…

ואילו נורית זרחי בספר המסות שלה “מחשבות מיותרות של גברת” בפרק האחרון, שנקרא “הידיעה” בעמוד 80 כתבה על אמהות:
“נשים - תהא דעתן על העולם כאשר תהא, אף אם יחשבו שיום-הדין ממשמש ובא לעת צהריים, אם ילדן יבכה בחדר הסמוך ירוצו להכין לו אוכל ואם הוא פוחד מחושך לעולם לא יספרו לו על קפקא.” 

התכשיט המצולם בתמונה, היה אחד מהפרוייקטים שלי, כשלמדתי צורפות בטוקיו, עבדתי אז רק עם מתכות, הייתי סטודנטית כמהה לעבודה קשה בשפה שאינה שפת אמי, ואף לא השפה השניה שלי, אנגלית, וניסיתי ללכוד את השמש בתוך יריעה של כסף שיצקתי בעצמי, ורקעתי עליה בפטיש שעיצבתי וחישלתי בעצמי. הצילום שלי. הוא סיכה שגודלה 10X10 סמ, וגובהה 3 סמ , השמש, שנראית כמו פרח מחוברת לבסיס במוטות ומיסב,כך שניתן לסובב אותה אנכית לבסיס.

בתי הצעירה היא בת 10.
את כל חייה היא חווה עם אמא שכל הזמן מפתלת חוטים נראים ושקופים, צבעוניים וחסרי צבע של תכשיטים, או כאלה שנועדו להיות תכשיט, ואפילו אריזת מתנה קשורה בסרט לא נעשית על ידיה כלאחר יד.
דבר אחד בטוח- היא אינה מתרגשת, ואף לא מתלהבת מלענוד או לבקש משהו מהעבודות שלי..עבורה זה ענין רגיל ולא מיוחד כלל.
(יתרה מזאת, כאשר יש מסיבה למי מחברותיה ואני מציעה לה להכין משהו, עבודת יד, יצירה , רקמה, משהו שהוא ב-10 אצבעות, יש לה לעיתים בקשה…”אמא , אולי פעם אחת, לשם שינוי, נקנה מתנה, כמו במשפחה רגילה….”  )
לכן השתוממתי כל כך לפני כמה שבועות כשהיא ביקשה ממני להכין לה “שרשרת כמו זאת”

הצבע של התכשיט הזה הוא ירוק זית, לכל הדיעות לא צבע שילדה, כזאת שסגול תמים מככב בארון הבגדים שלה תבחר,
ומצאתי את עצמי מהרהרת בכך הרבה מאוד…
השרשרת הזאת, נוצרה כחלק מקולקציה שנתבקשתי להכין  והגוונים השולטים בה עומדים להיות אופנתיים בקיץ הקרוב.
ובלי לשים לב, כמעט מגיע חג פורים, ועם חברה נוספת היא מתחפשת להיפית…
ואני מוצאת את עצמי מכינה לשתיהן שרשראות…שהתכנון וזמן העבודה נעשים במהירות, כמו שבדרך כלל קורה עם אביזרים ותחפושות לפורים…
וכך נראות שרשראות של ילדות לפורים…

בחרתי בחרוזים מצבעי היסוד, אדום וצהוב, ושני צבעים משלימים כתום וירוק, ועלה בי צורך עז “להתחצף” עם כחול שהוא לא מצבעי היסוד, כי אם כזה שיש בו טיפה כמעט בלתי מורגשת של אדום , מה שמעניק לו גוון מעט סגלגל…כשאני מכנה אותו במילים שלי, אני אומרת עליו ‘מתוק’. אם הייתי צריכה לעצב את התכשיט כחלק מקולקציה, לא הייתי מגיעה לשילוב הזה, יש בו העזה גדולה מדי.
ויום אחרי העדלאידע של בית הספר מצאתי את עצמי עונדת את ה”תכשיט של הילדות ” בעצמי, מתקרבת שוב ושוב לאותו מקום שהיצירה זרמה בו בלי מחשבה מדוייקת.
יש פה שני תכשיטים. שניהם נוצרו בטכניקה של ליפוף ורקמה של חרוזים על בדים שונים (הראשון תחרה בצבע ירוק זית, השני סאטן צבוע  בצבעים שמתמזגים אלו באלו, שהגבולות ביניהם מטושטשים. ) האחד נוצר עם תכנון ומחשבה , ומדידה מדוייקת של מרחקים בין שורת חרוזים אחת לרעותה כאשר צבע אחד מוביל אותו ירוק-זית של בד התחרה מופיע בחרוזים ירוקים אטומים (מאט) וחרוזים צהובים במרכז הדוגמא ואילו השני נוצר במהירות, בלי שאיפה לדיוק, במרחקים שלא נמדדו, ופיזור כמעט אקראי של הצבעים , מה שמעניק לו שובבות וחיים.
שרשרת אחת תוכננה בקפידה, ולאורך תהליך ההתהוות שלה, השיקולים שלי היו של התאמה לאופנה ולטעם נשי.
בשרשרת השניה, כמעט הפתעתי את עצמי, מכיוון שהדרך שלה להיווצר היתה כמו מן קסם חד פעמי.

והשאלות מה משניהם הוא אומנות, מהי הדרך הנכונה , ואיזה מבין השניים הולם יותר את האמירה שלי, הן השאלות שאני שואלת את עצמי שוב ושוב.
 

אלו הגרביים שקנית לי ליום ההולדת שלי לפני בערך (בדיוק) 4 חודשים.

רציתי שתראי שאני גורבת אותן.
אמנם מעליהן אני נועלת זוג נעליים פרחוניות…אבל בל נשכח, שהגרביים מבהיקות בלבנן,הן אלה שנוגעות בעור שלי….
(מעליהן מבצבצות מכנסי סקיני מקסטרו…  )

קסטרו וגאפ עושים יד אחת.

זאת השרשרת שהכנתי לך במיוחד, נכון, ביקשת לסדר יפה את הפנינים.
רציתי שתראי איזה קסם יש בפנינים שהן לא מסודרות.
יקירתי, כל החיים רוצים שנסדר…את הבית, את השולחן, את הכביסה, את הכניסה לבית..
תראי כמה יופי ומסתוריות יש במשהו, שלכאורה אמור להיות מסודר…אבל הטבע של עבודת היד שתפרה אותו בלבלה אותו קצת, כמו שיער שמתבלגן ברוח..אז הלך הפן…אז מה?…..
מעל- הסוודר הסגול פסים הנצחי שקניתי בגאפ (טרום המיתון) בניו יורק..
מתחת- חולצה סגולה-כהה, עוד אחת מההברקות של קסטרו…ייבדלו לחיים ארוכים ומבצעי-סוף עונה מפתים.
והכל הכל באהבה גדולה
רק באהבה…

“על סירה במפרץ מעל חול נוצץ
מגיעים לנשיקה מבטיחים עד אין קץ
שחף דואה גל קוצף קונכיה
דג קופץ מחשבה נקייה
שאלה צעירה שלא מחפשת תשובה
קצת עונש קצת חופש
קצת זכר קצת נקבה
החומרים שמהם עשוייה אהבה

נשואים כבר שנים אנחנו שונים
מחפשים הזיה מגזימים בשתייה
תלויים זה בזו על אותו הקולב
והנה את שוב מביטה בי עכשיו
כמו חיה בכלובה
קצת עונש קצת חופש
קצת זכר קצת נקבה
החומרים שמהם עשויה אהבה

יושבים שעות שותקים
מול האש ושורדים
מה יש לדבר שלושה ילדים
הגדול כבר הולך לצבא
קצת עונש קצת חופש
קצת זכר קצת נקבה
החומרים שמהם עשויה אהבה”

אני גדלתי לו על הברכיים, ליהונתן גפן (הוא לא שם לב לזה…)את כל הספרים שלו היו לי ואני הייתי מחבקת כל לילה אחד אחר, כשהייתי בתיכון וחולמת להיות משוררת כמוהו כשאני אהיה גדולה…

אבל, מה שקרה קרה ומשוררת אני כבר לא אהיה…והדבר שהכי מאפס אותי בעולם זה לנקות את הבית.

אז באמצע הנקיון (שלא תתבלבלו…אני מנקה פינה אחת של מטר על שלושה בערך פלוס מינוס בחדר, והוא- הכסאות כבר על השולחן, המגירה במטבח מוברג בה הבורג שנפל, הסלון שאוב (שאוב!!!) השיש מבריק…ועוד אני כותבת פוסט בזמן הזה)
ופתאום אני שומעת את הגיטרה שלו…לא, לא שלו, של דיויד ברוזה
עם השיר הזה, ורק בגלל המשפט “הגדול כבר הולך לצבא” אני לוחצת לו על הכפתור של השואב (הוא שונא שונא שונא שאני עושה את זה)
ומכריחה אותו להקשיב .

גם על זה הוא לא מת..עד שנופל לו האסימון והוא מחייך, גונב לי חצי מהטוסט שהכנתי לי והולך לכיור.
אני למחשב.

החומרים שמהם עשויה האהבה…
אה, כן..וזה על דיויד ברוזה , למי שרוצה…השיר הזה גם שם…
http://www.davidbroza.net/hp/

יום של בחירות
זה כמו בתוך הדם בשבילי
עד לפני שבוע הייתי מוכנה להקריב את כל העקרונות שלי ולהצביע לביבי.
במחשבה שכמו במשחק שחמט, יש לבצע מהלך אחד שהוא כואב כדי להגיע לניצחון (השלום, הרף קצר של חשיבה מביא אותי למסקנה שרק הימין יתן לי שלום שאני ממש זקוקה לו… )
ואז…תוך כדי ההליכה בבוקר, אני נשבעת, עברתי ללימור, זהו…אני כל הזמן קוראת לה לימור וקוראים לה ציפי
זה שני שמות שונים, אבל תשימו לב לשמות המשפחה…לא סתם זה קורה לי (אני- זאת שלא שוכחת שמות פרצופים ואת כל הפרטים הממש ממש ממש ממש לא חשובים כמו כמה ילדים יש להם…ותאריכי לידה, עזבו- אם אתם נמנים עכשיו בין ילדי הפסיקו את הקריאה, זה יקל על הבריאות שלכם… )
לבני
לבנת
כמה הזוי….
בקיצור, עד היום בבוקר, שממש חזרתי לבית אבא, וכששמתי את הפתק בתוך המעטפה עברו לי שני דברים בראש
אחד- אבא, אני כל כך הילדה שלך, למרות התיאטרליות שלי
שתיים-כמה אני שמחה שהעבודה שלי לא שלחה אותי ליפן (אוסטרליה, אמריקה, אירופה, שוויץ, נניח פאריז…פאריז!!!, אמסטרדם… )
איך אני לא פטריוטית, יש לי ביקורת, הייתי משנה ומשנה ומשנה ומחליפה והורסת ובונה.
ואני בכל זאת גאה..
והיום , כשאמרתי לאחד מהם, כמעט בלחש :אולי לא תעשה צבא…(זה כי אצל האחד השני הענין סגור כבר… )
הוא לכסן אלי עיניים ואמר לי:בטח….
בבוקר
אני אקום להליכה שלי, נו, תדקלמו, שמש ברוש קלמנטינות כתום כתום….
ואז, אם ציפי תזכה…בכל זאת אני ארגיש גאווה
ואם לא…אז לא….

הר ארדון
היינו שם עם חלק מהמשפחה בחנוכה, מהטיול הזה חזרנו ישר למלחמה.
בשבת האחרונה, אמרי נסע לשם עם חברים מהקומונה, כדי לערוך טיול הכנה לכל ה”תכנית ” שהוא וחבריו משקיעים כל כך הרבה כדי לגרום להם
לאהוב את המקום היפה הזה קצת יותר…ויפה שם…כל כך יפה…

ב…9 עשר בבוקר ככה
ואני יודעת שזו הכוס קפה האחרונה לפני הטירוף המבורך של יום שישי (דגים עוף…מרק, כדורי בשר, קינוח, איזה קינוח אני אכין?? אורז מלא, אורז לבן, נגמר…  )
אני עושה משהו…שבכלל לא שמתי לב, אבל , מרומם את נפשי…
פותחת ספר בישול או אפיה.
המרקים של חנה שאולוב.
הספר הכל כך שטרני (תכשיטים…תכשיטים) של קארין גורן…
היום…שניה לפני הקניות של יום שישי עשיתי את זה עם לחם ארז.
ארז קומורובסקי הוציא ב98 ספר, אנחנו עוד גרנו אז ביפן והילדים דיקלמו יותר טוב את הדרך מהבית במוטו אזבו לסטארבקס באזבו ג’ובן (שדרת אזבו, למי שלא הבין) מאשר את השירים על הדגלים ביום העצמאות (הם גילו את הצבע של הדגל כשחזרנו ב2001!!!)
אמא שלי רכשה אותו, את הספר , לא ברור אם הוא יועד לי או לא…על הכריכה הפנימית שלו נכתב בכתב ידי . פתח גרשיים.
“לעידית בתי הבכורה באהבה הכי גדולה שיש ועוד הרבה דברים שיש שחלק מהם גם אומרים עם כל הלב, אמא, קיץ 99 (הובא לכתב ע”י האחת והיחידה)” חתום בגרשיים. כנראה שהיא הכתיבה לי, כמו שהיא היתה עושה כשהייתי קטנה ואז, בפתקים לבית ספר “את תכתבי ואני אוסיף חתימה”

אז ככה
לפני כמה חודשים התחלתי לגדל שאור. לא שיער. שאור.
זה נורא כיף, יש כל מיני מתכונים, אני לקחתי אחד ממש פשוט שכל אחד יכול להכין (אפילו נטע יכולה…בין ברבי לברבית)
תיכף אני אקריא לכם אותו, בינתיים אני אספר לכם על אלה שארז קומורובסקי כתב.
הספר שלו, זו יצירת אומנות אחת גדולה, יש שם עשרות מתכונים, אף אחד לא ממש פשוט להכנה אבל כולם נורא עושים חשק, פעם חשבתי שבחיים אני לא אעיז, היום אני יודעת שטעיתי . בענק.
ביום שישי, 6 בפברואר 2009 אני אכין שאור של ארז ק.
לכם, המתחילים אני מקריאה פה מתכון למתחילים של שאור נפלא…ואם תבקשו אני אקריא לכם את ההמשך
השאור הזה הוא של אסף היימן מלכיש, אצלו הוא עוד חי (אני את שלי השמדתי היום במו ידיי כשהכנסתי את כולו לתוך הבצק שהכנתי…  )

2 כוסות מים
2 כוסות קמח מלא
כפית אחת של שמרים יבשים.
לערבב בצנצנת בעלת מכסה ולהשאיר מכוסה במגבת על השיש למשך הלילה
לסגור את הצנצנת ולהכניס למקרר.
השאור מוכן לשימוש כעבור שלושה ימים.

בפוסט הבא אני אעלה מתכון מנצח ללחם  מהשאור הזה.

.

אז כשאני הייתי קטנה..
וזה באמת היה מזמן…
ההורים שלי תמיד היו מספרים לי על דני, שביקשו ממנו בבית הספר לכתוב חיבור שנושאו הוא “אמא יש רק אחת” והוא לא התעצל וכתב כדלהלן
(או כמילתו של גידי גוב באחד המערכונים שלו מלפני מליון שנה, טוב לא מליון, 20 , “כדילהלנצ’יק”  )
“חזרתי מבית הספר והייתי רעב
אמרתי לאמא שאני רעב והיא אמרה לי “דני בני, תפתח את המקרר ותמצא על אחד המדפים שתי לבניות “(אריזות לבן, מהימים שלפני שהייתי עובר בכלל, כלומר ממש מזמן..-הערת הכותבת)
פתחתי את דלת המקרר מלא ציפיה, וקראתי בקול “אמא, יש רק אחת!”

עד כאן החיבור של דני שהובא כאן בקיצור על מנת לא לעייף..
אני משנה את זה ל” אמא מה הקוד?”
(של האוטו)

אומרת לי נטע , חברה שלי בעלת מותג תיקים שנקרא “תיקה”.
אנחנו יושבות אצלה בסטודיו, במושב אביגדור, הילדים שלה נתנו לה “פס” אצל הסבתא שלהם (לא, הם לא בגנים וב”ס, יש מצב חירום והם 30 ק”מ צפונית לעזה.)
הילדים שלי אצל חברים (אצלינו קצת פחות חירום, אבל אין בית ספר, גם בכסות הקסאמים, גראדים…), ואני מתיישבת ליד שרטוטי תיקים, ו”סקיצות” של תיקים כמו שהיא קוראת להם,
בסטודיו שלה יש ערימות של תיקים מסודרים לפי צבעים, גדלים, ארון מלא ממתקים לכל ברת דעת..
היא מחזיקה ביד תיק תפור חלקית והופכת אותו מכל הכיוונים…
“מה את אומרת…זה צריך להיות כיס? או לא…”
אני ממששת וממששת את הבד העבה בצבע הכהה…”אם פה אין כיס, אז בצד השני חייב להיות..”
אחר כך אני משחקת עם הנייד שלי והמפתחות, מכניסה ומוציאה אותם מתוך הכיסים (אמרנו סקיצה-הם תפורים בסיכות, לבינתיים, ונא להיזהר מדקירות)…..

ואז אני לוקחת תיק לא גמור ופורמת ממנו חלק שנתפר לא כהלכה…מתרכזת, מקשיבה לרדיו…היא בסיעור מוחות עם עצמה, אני נמלה שפורמת ופורמת
“החלטתי! את עזרת לי להחליט.” היא אומרת לי פתאום.
“אני??”- אני מרימה את העיניים מסתכלת עליה בהשתאות..”אם את אומרת…” אני ממלמלת בשקט.

 יכול להיות שבגלל ה”מצב” אנחנו קצת יותר סלחניות? סבלניות?…נחמדות???….

אני קולטת, שהבחור/איש שכיוון את השעון בשבילי (אמרתי שכדאי לעשות כל מה שאפשר לבד….) טעה בשעה, ואני מזנקת בחזרה למיטה לעוד 40 דקות של שקט לפני שהכדור הכתום באמת יעלה…

בסוף יצא שהתחלתי את ההליכה רק ב6 וחצי במקום ב6, ושני ברושים שיחקו עם הכדור הזה כדורסל כל כך יפה, ואחר כך, כשהוא כבר הצליח לחמוק מהם, הוא נתן בי מבט של “תתביישי לך, הפצעתי בין הברוש ב6 ועשרים, ואת לא היית!!!”

אבל אני הייתי במקום אחר, עם ג’ק ג’ונסון באוזניות, אחר כך גם מוצארט הגיע, לו ריד דייויד בואי.

 אני חוזרת הביתה עם שני תפוזים ביד..מס שאני גובה מהפרדסים על השעה המוקדמת, הקור, היופי הזה של הבריאה,

ומסדרת כלים במדיח…

שיגרה זה נפלא….